הוכחת שיטה ומעשים דומים במשפטי מס פליליים

  1. בתיקי מס פליליים מסוימים  ביקשה רשות המסים (באמצעות באי כוחה), מבית המשפט להתיר לה,

להציג במסגרת ראיות התביעה, ראיות בדבר היסטוריית המס של הנישום (הוא הנאשם). על ידי כך ניסתה

התביעה להראות שמדובר בעבריין מס שיטתי ולכן אם חטא בעבר משמע שחטא גם בתיק הנדון ואל לבית

המשפט לשעות לכפירתו באשמה. מהלך זה של רשויות המס מצריך עיון ומכאן דברינו שלהלן.

  1. ככלל, ולפני שנתייחס ספציפית לנושא סוגיית "היסטוריית המס" של הנישום, הרי שהעיקרון הבסיסי בדין הפלילי

הוא כי ראיה על התנהגותו השלילית של נאשם בהזדמנויות אחרות איננה קבילה, אם מטרתה היחידה  היא להראות

שלנאשם נטייה כללית להתנהג שלא כדין או נטייה מיוחדת לבצע את העבירה בה הוא מואשם. עקרון זה מקורו והולדתו

במשפט המקובל והוא עוגן בהתאמה גם במשפט הישראלי.

  1. ביטוי של עקרון זה קיים גם בחקיקה הפלילית ביחס להרשעות קודמות של נאשם, עקרון הקבוע בסעיף 163 לחוק

סדר הדין הפלילי, הקובע כי:

"נאשם שבחר להעיד, לא יישאל בחקירה שכנגד שאלות בענין הנוגע להרשעותיו הקודמות, מלבד אם העיד על

אופיו הטוב או הביא ראיה אחרת לכך, בין בראיותיו ובין בחקירה שכנגד של עדי התביעה".

סעיף זה, מעגן למעשה את האיזון שמחוקק ביצע בין שמירה על זכותו של הנאשם למשפט הוגן נקי מדעות קדומות,

ביחס לעבירה בה הוא מואשם,  לבין אינטרס הציבור לענישה בהתחשב באישיותו ועברו.

  1. הרציונאל העיקרי של העיקרון הנ"ל נובע מהחשש מפני היווצרות דעה קדומה אצל בית המשפט ושעקב כך לא יזכה

למשפט הוגן. והרי ייתכן שהנאשם תיקן מאז את דרכיו, או שאם לא תיקן את דרכיו אין זה אומר שאם בעבר חטא,

הרי שגם במקרה הספציפי בגינו (ורק בגינו) הוא עומד למשפט כעת,  לא ניתן לתת אמון בכפירתו ובגירסתו.

ראו למשל:

בע"פ 361/70, מוצטפה גובארה נ' מ"י, כד (2) 747, 751:

"קבילות הראיה תלויה במטרה שלשמה היא הובאה. הוכחת מעשה עבירה אחר במטרה להוכיח את מעשה

העבירה – פסולה. אין הדין מעמיד עבריין בחזקת שחזר ועבר עבירה. אך הוכחת מעשה הנוגע במישרין למעשה העבירה מותרת, אף אם מגלה הדבר עבירה אחרת" (ההדגשה הוספה. לענין החריג לכלל ראו התייחסותנו בהמשך דברינו).

וראו למשל בעניין שאבי (ע"פ 409/74 שאבי נ' מ"י, כט (1) 587,588) שם זוכה נאשם מחמת הספק בערעור מאחר

והודעתו בחקירתו במשטרה כללה שאלה על עברו הפלילי, דבר שהביא לחשש להשפעה על דעת בית המשפט קמא שהרשיע

אותו ולזיכוי בשל כך בביהמ"ש העליון, וכך אומר בית המשפט:

"אף-על-פי שהשופטת המלומדת כנראה הזהירה את עצמה שלא להיות מושפעת על- ידי ראיה זו שהוגשה אליה,

ואף-על-פי שהסניגור המלומד לא התנגד לא בשעת הגשת ההודעה ולא לאחר מכן, חוששים אנחנו שהעובדה שהמערער

הוא בעל עבר פלילי, ומסתמא מקוננות בלבו כוונות פליליות, פעלה את פעולתה. ולו רק באופן תת-הכרתי, כשבאה

השופטת המלומדת לקבוע אם היתה לו למערער בשעת מעשה כוונת לגנוב. כלל גדול הוא שאם הנאשם עצמו אינו

עורר את השאלה וכל עוד אינו מעורר אותה, אין להביא לידיעת בית-המשפט הדן את דינו, לא ראיה ולא טענה בדבר עברו הפלילי.

טעמו של כלל זה פשוט הוא, שאם יודע השופט שמי שעומד לפניו הוא אדם למוד פשע, הוא יגיע ביתר קלות לידי הרשעה,

בהעמידו אותו בחזקת מועד; מה שאין כן כל עוד יכול השופט להשלות את עצמו באשליה שעומד לפניו אדם

שמעולם לא סטה מדרך הישר."

  1.   לכלל האוסר הבאת עדויות על מעשים קודמים דומים, נקבע חריג בפסיקה. הכלל והחריג בענין מעשים דומים,

נוסחו ע"י כב' הש' אגרנט בפסה"ד בעניין שיוביץ (ע"פ 265/64 שיוביץ נ' היועה"ש לממשלה, פ"ד יט' (3), 447) כדלקמן:

"מן הדין לנסח את הכלל בדבר עדות על עובדות דומות כך: אם עובדות אלו משמעותן היא אך ורק שהן מצביעות

על נטייתו של הנאשם לעסוק בעסקאות פלילייות או לבצע את העבירה שיוחסה לו במשפט, כי אז תהיה העדות פסולה,

מאידך גיסא אם עדות כנ"ל היא רלבנטית ובעלת ערך פרובטיבי, במידה מספקת, לגבי נשוא האשמה, שלא בגלל אופיה

הנ"ל דוקא, כי אז תהיה העדות קבילה"

ובהמשך:

"העדות על עובדות דומות תהיה מותרת אם היא רלבנטית במידה מספקת (או ניכרת), לנשוא האישום, שלא מחמת הטעם

שהעובדות מראות את נטייתו של הנאשם לעסוק בפליליות או לבצע את העבירה שיוחסה לו במשפט.

ביחס לחריג הנ"ל מבהיר כב' הש' זוסמן בע"פ 361/70 שצוטט לעיל כי הוכחת מעשה אחר של הנאשם יותר רק אם הוא "נוגע במישרין למעשה העבירה".

  1.     בעניין קריספין (ע"פ 595/95 קריספין נ' מ"י פדאור 90(1) 284) מלמדנו כב' הש' קדמי כי הוכחת מעשים דומים תותר רק

כאשר יש למעשים הקודמים "כוח ראייתי סגולי מעבר לכוחם המכתים כאמור – העשוי לתרום להכרעה בשאלה הרלבנטית השנויה במחלוקת".

  1.       עדות שיטה מותרת כחריג בסיטואציות בהן מדובר בשיטה ייחודית של פעולה המהווה סימן זיהוי ייחודי ומיוחד של הנאשם

שמצדיקה חשיפה מקרים קודמים בהן נקט בשיטה דומה. עדות שיטה נועדה לאפשר הבאת ראיות המלמדות על נטיית

בעל הדין לבצע מעשים מסוימים בטכניקה מיוחדת במינה, אופן פעולה שמהווה מעין "תביעת אצבע" או "קוד מיוחד"

שמאפיינת אותו וייחודית לו (The hall-mark principle), לעומת אחרים. דוגמא קלאסית  למקום בו יש ליישום עדות שיטה

נדונה בעניין R.v. Straffen [1952] 2 Q.B. 911; [1952] 2 AII E.R. 657, באותו מקרה נידון ענייננו של רוצח ילדות קטנות בנסיבות

יוצאות דופן (An abnormal" propensity"). הדמיון המפתיע והחריג בין נסיבותיו המיוחדות של אותו רצח לבין נסיבות הירצחן

של 2 ילדות  במקרים קודמים- שלגביהן הודה הנאשם שהוא גרם למותן הוא שהפך את הראיות לרלבנטיות  בדרגה כה גבוהה

שאיפשרה את קבלתה. עדות שיטה ניתן לקבל רק בסיטואציה קיצונית שבה השיטה מוכיחה שאף אחד חוץ מהנאשם – שידוע

כמי שביצע מעשים דומים באותה שיטה בעבר- לא יכול היה לבצע את דברים דומים.

  1.       השאלה ביחס למעשים דומים בהקשר של  היסטוריית המס של הנאשם, נדונה בפסק דינו של כב' הש' שפירא (ת"פ (י"ם) 343/04

מ"י נ' כהן ואח'). באותו מקרה ביקשה המאשימה להביא עדות על הסטוריית המס של הנישום אך ורק כדי להוכיח את היסוד

הנפשי של זדון וכוונה לרמות הנדרש להוכחה באישום לפי סעיף 220 לפקודה. וכך מתאר כב' הש' שפירא את עמדת המאשימה:

"בהקשר זה, טוענת המאשימה כי העבירות המיוחסות לנאשם 4 במסגרת אישום מס' 11 מצריכות הוכחת יסוד

נפשי של כוונה. לדעת המאשימה, כוונתו הפלילית של הנאשם אינה מוכחת רק בראיות ישירות, כי אם נלמדת מתוך

נסיבות העניין." (ההדגשה הוספה)

  1.   באותו מקרה, ולאור הבעייתיות והסיכון (ליצירת דעה קדומה) הגלום בחשיפת  "היסטוריית המס של הנישום",

מסייג כב' הש' שפירא את קבלת העדות רק לצורך הוכחות היסוד הנפשי של כוונה להתחמק ממס. וזאת לאור

הקושי האינהרנטי להוכחות זדון של אדם הואיל ומדובר בדברים שהם בליבו של אדם ובפרט כאשר מדובר בהוכחת

זדון בעבירות מס (ששם הקושי להוכיח רצון לרמות הוא יותר גבוה לאור האופי המיוחד של עבירות המס לעומת

עבירות כוונה אחרות). רק לכך ואך ורק לשם כך, ולאור הקושי להוכיח את המרכיב הנפשי של רצון לרמות בעבירות מס,

מתיר כב' הש' שפירא הבאת הראיה.

"בנסיבות העניין שבפני יש רלוונטיות להגשת המסמכים נשוא בקשה זו, והגשתם מותרת אך ורק לצורך הוכחת

היסוד הנפשי, הנדרש בעבירות המפורטות באישום 11. (ההדגשה במקור)."

אותו אישום 11, באותו מקרה מדבר על עבירות מס לפי ס' 220 הדורש הוכחת יסוד נפשי של כוונה לרמות.

  1.  מפסק דינו של כב' הש' שפירא אנו למדים אפוא כי הצגת היסטוריית המס של הנישום אפשרית ורלבנטית (אם בכלל)

רק בתנאי שמדובר בכתב אישום הכולל עבירות כוונה וכדי להוכיח כוונה לרמות.  במקרים בהם מדובר בעבירות מסוג

עוון (עבירות "טכניות" שנעשו ללא סיבה מספקת או ללא הצדק סביר), כגון אי הגשת דוחות במועד (סעיף 216 לפקודת

מס הכנסה), אי העברת ניכויים (סעיף 219 לפקודת מס הכנסה), עבירות לפי סעיף 117א לחוק מע"מ, לא ניתן להסתמך על

פסק הדין הנ"ל כתקדים המתיר הגשת אותן ראיות.

  1.  אלא מאי שהמציאות בבתי המשפט לא תמיד מתנהלת כפי הניתוח הלוגי דלעיל. בעניין  שנדון בביהמ"ש השלום

בתל אביב (ת.פ. 1032/06 החלטה מיום 28/5/07) התיר ביהמ"ש לתביעה להביא ראיות בעניין היסטוריית המס של הנאשם,

בתיק בו ההאשמות היו של אי הגשת דוחות במועד (עבירות מסוג עוון לפי סעיף 216 לפקודת מס הכנסה).  ביהמ"ש

השלום סבר כי לא ייגרם כל נזק לנאשם וכי יש לאפשר לתביעה להוכיח עדות שיטה ודפוס התנהגות מסוים. רק לאחר

שהסנגור (הח"מ) עתר כנגד ההחלטה לביהמ"ש הגבוה לצדק (ועוד לפני שנתקבלה החלטה עניינית כלשהי בנדון על ידי ביהמ"ש העליון),

חזרה בה התביעה מהדרישה להציג את היסטוריית המס של הנישום באותו מקרה (והעתירה נמחקה בהסכמה).

  1.   לסיכום הדברים. הצגה כראיה, על ידי התביעה את  היסטוריית המס של הנאשם עלולה לגרום להגנתו נזק בלתי הפיך

הואיל והדבר עלול ליצור רשום רע אצל  השופט שלא בקלות יימחה גם אם הנאשם יציג בפני בית המשפט אותות ומופתים

לחפותו במקרה הקונקרטי. אין (ככל הידוע לנו) הלכה של בית המשפט העליון ביחס להצגת היסטוריית המס. קיימת פסיקה

מחוזית המתירה את הצגת הראיות בדבר עברו המיסויי של הנאשם במקרים הרלבנטיים ולצורך הוכחת כוונה בלבד.

יחד עם זאת, עלולים להיות מקרים שבהם בתי משפט יתירו הבאת הראיות הנ"ל גם בעבירות מסוג עוון ועל הסנגוריה להיות ערה לכך.