הרהורים על עצמאות שיקול הדעת השיפוטי בתיקי מס פליליים

נובמבר 2012

מאת: יואב ציוני, עו"ד, נוטריון ורו"ח

1. עבירות המס החמורות (מסוג פשע), דורשות הוכחת יסוד נפשי של כוונה (/מטרה/רצון) לרמות את אוצר המדינה, מעבר להוכחת היסוד העובדתי.

במקרים רבים היסוד העובדתי בעבירות מס אינו במחלוקת, לדוגמא: נמצאו הפקדות במזומן בחשבון הבנק שלא דווחו כהכנסות, או קוזזו חשבוניות מס שבדיעבד התברר ששייכות לעוסק אחר מזה שנתן את השירות.

במקרים אלו, לעיתים לקרובות,  אין לו לנאשם אלא לטעון להעדר כוונת מרמה בפעולותיו, ולדוגמא: התנהגות רשלנית (חוסר תשומת לב, שכחה לדווח, חוסר הבנה בענייני הנהלת חשבונות וכו'), אמונה סובייקטיבית שלא מדובר בתקבול שחייב במס, הסתמכות על חוות דעת מומחה, מודעות לקיומה של בעייתיות שבסיטואציה שאינה מגיעה עד כדי כוונה.

כוונה לרמות, היא מטבע הדברים דבר שמקורו במוחו של הנאשם. זה גם הדבר שהופך את טענת העדר הכוונה לטענה קלאסית על נאשמים וסנגורים. בסיטואציה שבה הנאשם כופר באשמה והראיות שכנגדו הן נסיבתיות בלבד, הרי שלכאורה יש לשופט היושב בדין דרגות חופש רבות בבואו לקבוע דבר המצוי בנבכי נפשו של הנאשם.

אלא מאי, שהניסיון בפסיקת בתי המשפט בתיקי מס פליליים, מלמד כי היכולת של נאשם להימצא כזכאי במקום שהיסוד העובדתי הוכח, עקב העדר כוונה לרמות, הופכת להיות יותר ויותר תיאורטית.

בפועל כמעט כל התנהגות מפורשת על ידי בית המשפט ככזו שמלמדת על כוונה לרמות. בפסיקה אף התפתחו חזקות משפטיות לפיהן התנהגות מסוימת יוצרת כוונה. כך למשל בסיטואציה שבה נמצאו בספרי הנאשם חשבוניות הוצאות זרות לעסקה   או שבבנק נמצאו תקבולים שלא דווחו, מתהפך למעשה נטל הראיה ועל הנאשם להביא ראיות סותרות להוכחת חפותו ולתום ליבו.

נוצר מצב לפיו, דה – פקטו, בתיק מס טיפוסי נטל ההוכחה של היסוד הנפשי, הוסר למעשה מכתפי המאשימה. הואיל ומדובר בתיקים חשבונאיים שהעובדות בהן במקרים רבים איננה במחלוקת, הרי שהדרך להרשעה היא כמעט אוטומטית.

2. הסוגיה אליה אבקש להתייחס כאן, בהמשך לאמור לעיל, נוגעת לשיקול הדעת של השופט היושב בדין, בסיטואציה שבה מתוך מאות תיקי ההרשעה האוטומטיים מגיע בפני בית המשפט נאשם הטוען לתום לב, ויוצר בליבו של השופט בדין רושם חיובי ואמין.

השאלה הנשאלת היא עד כמה באמת חופשי השופט היושב בדין בתיקי מס  לזכות נאשם גם כאשר הוא נוטה להאמין לעדותו כי פעל בתום לב?

טענתי היא כי על השופט המבקש לזכות נאשם בתיקי מס מוטל לחץ חיצוני כבד, ההופך את הזיכוי לכמעט בלתי אפשרי.

ראשית, הוא צריך לאבחן בין המקרה הספציפי לאלפי המקרים האחרים בהם הורשעו נאשמים בנסיבות דומות. משימה לא פשוטה לאור אלפי ההרשעות הכמעט אוטומטית בתיקי מס.

שנית, זיכוי חושף את השופט לביקורת כמעט באופן אוטומטי. הפרקליטות/רשויות המס יתבעו את "עלבונן" בבית המשפט המחוזי  שעלול להפוך את הזיכוי להרשעה תוך ביקורת על בית המשפט. ביקורת שכזו משמעה פגיעה בקידום השופט.

שלישית, קיימות דוגמאות מפורסמות לכך ששופטים נון-קונפורמיסטיים, שהיו ידועים כמזכים או שמתחו ביקורת על רשויות התביעה מצאו את  עצמם מחוץ למערכת.

מצב דברים שכזה, יוצר פער (דיסוננס) בין העמדה של הפנימית של השופט לבין הלחץ החיצוני להרשיע. השופט כמו כל בן אנוש שואף להיות באיזון (הומיאוסטזיס) ובהרמוניה בין מעשיו לאמונותיו.

העובדה ששיעור הזיכויים בישראל בתיקים פליליים בכלל עומד על פחות מ-1% (ואין כל סיבה להניח כי המצב בתיקי המס שונים בעניין זה), מעלה את ההשערה כי בסופו של דבר, הקונפליקט הפנימי, בדוגמא שלעיל וככל הנראה במקרים דומים, נפתר על חשבונו של הנאשם. יותר קל לשנות אמונה פנימית בחפותו של הנאשם ולמצוא צידוקים לאחריותו הפלילית, בעדויות ובחומר החקירה, מאשר להסתכן בהשלכות האפשריות של זיכוי. כך נפתרת באחת הדילמה (הדיסוננס הקוגניטיבי), המתח הפנימי מתפוגג והשקט והאיזון חוזרים למקומם.