אי מסירת מסמכים לעובד – פוטנציאל לצרות

אי מסירת הודעה לעובד על תנאי עבודה

בפסק דין שניתן ב-13.4.15 בבית הדין הארצי לעבודה (ע"פ 14803-03 א. דינמיקה שירותים 1990 בע"מ נ' מדינת ישראל) הורשעה בפלילים מעסיקה בשל כך שלא מסרה ל-2 מעובדותיה הודעה לעובד בדבר תנאי עבודתן. פסק הדין ניתן במסגרת ערעור על החלטת בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב (ת"פ 2590-09 מדינת ישראל משרד התמ"ת נ' א. דינמיקה ואח') שהרשיע את הנאשמת (חברה המעסיקה עובדים בניקיון) וקנס אותם בסכום של 35,000 ₪ (בהתחשב בכך שהחברה מעסיקה למעלה מ-1,000 עובדים וזו לה הרשעה ראשונה לאחר למעלה מעשרים שנות פעילות).

הרשעה בבית הדין האזורי ניתנה בגין אי מסירת הודעה כאמור ל-2 עובדות ואי ניהול פנקס חופשות ל-10 עובדים, האשמה נוספת זו נזנחה במהלך המשפט על ידי המאשימה ועל כן בעבירה זו זוכתה הנאשמת, אגב לעניין ניהול פנקס חופשות, אין חובה למסור לעובד אבל יש כמובן חובה לערוך אותו.

בית הדין הארצי קבע: "הדרישה למסור לעובד הודעה בכתב על תנאי עבודתו אינה ענין טכני… בין תכליותיה – ליידע את העובד באופן שקוף ומלא על כל תנאי עבודתו… הפרתו של חוק הודעה לעובד מהווה עבירה פלילית אך יש לה גם השלכות במערכת היחסים המשפטית בין העובד למעסיק… אפשר שתזכה את העובד בפיצוי מבלי שמוטלות עליו חובה להוכיח נזק".

אי מתן הודעה כנדרש עלולה ליצור למעביד קושי במקרה של מחלוקת על תנאי עבודה וכיוצ"ב.

החוק בענין מחייב מעסיק למסור לעובדו (תוך 30 יום מתחילת העבודה ולנער תוך 7 ימים) הודעה בה יפורטו תנאי העבודה, יום המנוחה השבועית, השכר, הזכות להפרשה פנסיונית, דמי הבראה, ימי חופשה ועוד.

פסק הדין קובע שאין די בהודעה בע"פ כמו גם ברישום לפיו הזכויות ינתנו בהתאם לחוק שכן העדרו של פירוט כאמור פוגע בתכליתה של ההודעה לעובד.

באשר לעובדים זרים משקיימת החובה לערוך עם עובד זר הסכם העסקה מפורט מתייתר הצורך במתן הודעה לעובד ודי בהסכם ההעסקה. ודוק, החובה על פי חוק הודעה לעובדת קיימת לגבי כל עובד אחר לרבות עובדים משטחי יהודה ושומרון.

אי מסירת תלושי שכר

במקרה אחר הרשיע בית הדין הארצי לעבודה (ע"פ 4947-01-13 מדינת ישראל נ' תמיר פיינשטיין) חקלאי מעסיק עובדים זרים מכרמי יוסף בשל כך שלא מסר (על פי הודאתו) תלושי שכר ל-3 עובדיו.

פסק הדין ניתן במסגרת ערעור של המדינה עקב זיכויו של הנאשם – המעסיק בבית הדין האזורי (הע"ז 1265-08 מדינת ישראל משרד התמ"ת נ' פיינשטיין תמיר).

בערכאה הראשונה טען הנאשם כי בעבר נהג למסור לעובדיו תלושי השכר ואף הסביר להם את תוכנם אך לאחר מכן החזירו העובדים את התלושים על מנת שישמרם בחזקתו. הנאשם הסביר כי התלושים רשומים בעברית ולכן הוא מציג להם את התלושים ומסביר להם תכנם בלא שהוא מותיר בידם את התלושים.

בית הדין האזורי קיבל את עמדת המאשימה כי בהתנהלותו הפר הנאשם את הוראות החוק המחייב מסירת תלוש שכר לעובד. יחד עם קביעתו זו קבע בית הדין שהמדובר הוא ב"זוטי דברים" ועל כן זיכה את הנאשם. בית הדין קבע כי הנאשם "מילא אחר התכלית המהותית של סעיפי החוק". זאת משהציג בפני העובדים את תלושי השכר מידי חודש בחודשו, הראה להם את הנתונים הרשומים בהם ואף הסביר להם את דרך חישוב השכר כעולה מהתלושים.

בית הדין קבע "מדובר לפיכך בהפרה בעלת היבטים טכניים בלבד בנסיבות אלו, כשהאינטרס הציבורי אינו מצדיק התייחסות אליה כאל עבירה פלילית".

 

על פסק דין מזכה זה הגישה המדינה ערעור לבית הדין הארצי. שם כאמור הורשע הנאשם-המעסיק. בית הדין הארצי קבע: "אי מסירת תלושי שכר בנסיבות המקרה שלפנינו איננו עבירה של זוטי דברים. אין די בכך, שהמעביד מראה לעובדיו את תלושי השכר ומסביר להם את אופן חישוב שכרם לפיו, אלא עליו להשאיר בידם עותק מתלוש השכר וזאת על מנץ לאפשר לעובדים לבדוק באופן עצמאי ואובייקטיבי, שלא מפי המעביד, את נכונות הפרטים הרשומים בתלוש השכר".

למרות התחשבות בית הדין בנסיבות המיוחדות, המקלות כפי שהובעו בבית הדין האזורי, המעסיק-הנאשם הורשע ונקנס.

הנה כי כן, אי מסירת מסמכים על ידי המעסיק לעובדיו הביא להרשעת מעסיקים ב-2 מקרים אופייניים, ניתן היה בנקל לחסוך את הקנסות, ההוצאות המשפטיות, ההרשעה הפלילית ועוגמת הנפש שנכרכה להליכים.